את דרכי בעולם השיקום התחלתי כמאמן במועדוני כושר וכמאמן אישי. בנוסף, מדריך אומנויות לחימה (גיו גיטסו ברזילאי).
הרגע המכונן החל בעוד משמרת צהריים שגרתית בקאנטרי בחולון בו עבדתי. עזרתי לאחד המתאמנים, שהיה גם חבר, להתאמן ובין דיבור אחד להרמת משקולת אחרת הוא סיפר לי על חבר שהגיע מדנמרק והביא איתו שיטת שיקום ייחודית ובגלל הביקוש הרב הוא מחפש דווקא מאמן כושר, ורצוי חסון, ולאו דווקא פיזיותרפיסט. ההצעה עוררה את סקרנותי ומיד הסכמתי. הזמן חלף לו ולא שמעתי שום חדש מההצעה, הנחתי שזאת עוד אחת מאותן הצעות שבסופו של דבר כלום לא קורה איתן. המשכתי בשלי, עבודה בחדר כושר והשלמת הכנסה כמאבטח במועדונים בתל אביב בסופי השבוע.החודשים חלפו להם ולפתע אותו חבר אמר לי שההצעה כעת בתוקף ושאתקשר לחבר שלו. אז התקשרתי, קבענו פגישה והגעתי במועד. גילוי נאות, עד לאותה נקודה בזמן לא היה לי מושג ירוק על עולם הנכים, אני מניח שכמו רוב האנשים חשתי רחמים וסימפטיה כלפי האנשים שגורלם לא שפר עליהם. יתרה מזאת, חששתי מהתגובות של עצמי כשאפגש עם חלקם, תהיתי מה תהיה תגובתי הראשונית : סלידה, אמפטיה, זעזוע וכו.. ואיך זה ישפיע עליי אם בכלל? כאמור, הגעתי בזמן והתרשמתי מהקליניקה, מהמטפל עצמו ומהמטופלים שלו, הוא הסביר על עצמו ועל השיטה שלו והציע שבהתחלה רק אשב ואתבונן, וכך עשיתי. בינתיים, אמרתי לעצמי, הכל בסדר. בשלב מסוים הוא הזמין אותי למיטת הטיפולים בכדי לראות מקרוב מה הוא עושה. על המיטה שכבה מטופלת צעירה ויפה ששברה את המפרקת שלה בתאונה ונותרה משותקת על כיסא גלגלים. בפעם הראשונה בחיי ראיתי כף רגל נוקשה עם ספאזם (מן עוווית), הוא ביקש שאנסה ליישר לה את כף הרגל בעדינות ולעזור לו לפסק את הרגל האחת בעוד הוא תופס את האחרת בכדי למתוח אותן - עזרתי לו. כשסיימתי והלכתי לדרכי פתאום קלטתי שלא התעוררה בי שום הרגשת סלידה ושום תחושה לא נוחה אחרת, ההיפך, הדבר בא לי בטבעיות גמורה, פה ניטע הזרע שבו כנראה מצאתי את ייעודי המקצועי בחיים ועליי להקשיב לליבי וללכת על זה. ואכן הלכתי, התחלתי לעבוד בקליניקה תוך שאני לומד את השיטה על בוריה. הרגשתי סופסוף, לראשונה בחיי, שאני בא לעבוד ולא בא לעבודה. אמנם העבודה היא סיזיפית והקידום אצל המטופל לעיתים ממאן להגיע אך כשהוא אכן מגיע זאת חגיגה (הלא הפיזיקה והפסיכולוגיה קשורים עבותות אחת בשנייה). מטבע הדברים נוצרו חברויות ונקשרו קשרים, חלקם אף נהיו חברים הקרובים לליבי. קיבלתי מהם השראה, פגשתי אנשים מרתקים וקיבלתי שיעור מאלף על החיים ועל כוחה של הנפש יותר מכל ספר פילוסופיה ומכל מיני מתיימרים למיניהם. לעיתים אף חשתי שאמנם אני עומד אבל אני קטן מהם, אבל לא לצילם אלא לאורם, הבנתי לא באמצעות המילים אלא באמצעות העשייה ללא חת שלהם. למדתי ענווה מהי.
לימים החלטתי שאני יוצא לדרך חדשה ואחרי כ 5 שנים מופלאות בקליניקה החלטתי שאני יוצא לדרך עצמאית. אספתי בתרמיל את המטלטלין שלי: הידע שרכשתי, את ברכת הדרך משני הבוסים הנפלאים שהיו לי, חברתי שירן (שהיא היום אשתי) ונתנה לי את זריקת העידוד הסופית, החברויות שזכיתי בהן, החוויות וההשראה. בזכותם התמלאתי בהמון אמונה בעצמי.
